| |
הייתי בת 13 כאשר הגעתי הביתה יום אחד מוקדם מהרגיל ונתקלתי בספר מוזר שלא ראיתיו לפני כן. בספר זה קראתי לראשונה שלאבי היתה אשה ובן בן 3, שניהם ניספו בשואה. שואה...שואה... שנאתי את המילה הזו.
היא סימלה עבורי כל מה שלא רציתי להתעסק בו. נולדתי בישראל ורציתי לבסס את זהותי הישראלית מבלי לשמוע את השפות הזרות האלה שהורי הביאו איתם "משם", הפולנית והיידיש. עברו הרבה הרבה שנים עד שהייתי מסוגלת להתמודד עם הסיפור המשפחתי. תגובתי דומה לתגובתם של ישראלים רבים, דור שני לניצולי שואה.
אבי, ברוך מילך, רופא נשים, החליט לכתוב את זכרונותיו בשנות חייו האחרונות והשביע את אחותי ואותי לעשות מהם ספר. "עוד ספר על השואה", חשבנו. מי יתעניין בזכרונותיו? אבל הוא היה עקשן וכך קראתי לראשונה לפרטי פרטים את סיפור חייהם הנורא והבלתי נתפש של אבי ואמי. זמן קצר אחרי שאבי נפטר קיבלה אמי טלפון מעיתונאית פולניה אשר סיפרה כי מצאה יומן של אבי בארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה וכי זה אחד המסמכים החשובים והמעניינים ביותר על התקופה שקראה. הם מבקשים רשות לפרסם חלקים מהיומן. כך למדנו לראשונה על קיומו של יומן מקורי שאבי כתב במחבוא אחרי שמשפחתו נספתה.
שנים אחדות אחרי שיומנו של אבי פורסם כספר ("ואולי השמים ריקים, הוצאת יד-ושם), כתבתי את היצירה ,"ואולי השמים ריקים המבוססת על היומן. מאחר ושפתי האמיתית היא שפת המוסיקה, זו היתה למעשה הפעם הראשונה שנכנסתי עמוק לתוך הגורל של אבי ולהבין כמה מהשאלות שמעולם לא נשאלו. לאחת ההופעות של היצירה בגרמיה הגיעה מנהל האופרה של בראונשווייג. שם בקונצרט נולד אצלו הרעיון לאופרה מן הסיפור הזה. בינתיים יצא בגרמניה לאור הספר "שיר לאבי" שנכתב ע"י אינגבורג פריור ועל ידי שהוא סיפורי כדור שני לניצולים עם קטעים מיומנו של אבי.
כאשר התבקשתי על ידי בית האופרה של בראונשווייג לכתוב את האופרה הזו היה ברור שמרכז האופרה הוא סיפורה של הבת וחייה בבית מלא סודות ושתיקה עם הורים שפחדו להראות רגשותיהם וכיצד היא מוצאת את הסיפור האמיתי שמאחורי כל זה.
פניתי לבמאית ולמחזאית הצעירה יעל רונן וביקשתי שתכתוב את הליברית. יעלי בססה את הליברית על יומנו של אבי אך גם על סיפורים שסיפרתי לה ואלה שנכתבו בזמנו ע"י אחותי המנוחה שוש אביגל. היה לה חופש מוחלט בטיפול בדמויות ובעובדות ההיסטוריות. כך הבת באופרה היא שילוב שלי ושל אחותי אך גם בת דמיונית לחלוטין. הסיפור של האב והאם מבוסס על העובדות האמיתיות אך אינו זהה להם וכך גם כל שאר הדמויות והסיפורים שבאופרה.
זה איפשר לי את המרחק שהייתי צריכה כדי להלחין את המוסיקה. מצד אחד היתה לי היכרות מאד קרובה עם הדמויות הראשיות של האופרה ומצד שני יכולתי גם להתבונן בהן ממרחק ולטפל בהן בדרך אמנותית. הליברטו נכתב בעברית והיה לי חשוב מאד שהתרגום הגרמני יהיה בעל עוצמה ופיוטיות כמו המקור העברי. (אבישי מילשטיין תרגום מעברית, ורה גיזה עשתה גרסה גרמנית לצורך כתיבת המוסיקה) בית האופרה ביקש ממני שאכתוב אופרה בגרמנית. זו היתה הפעם הראשונה הכתבתי לשפה הגרמנית אותה אני דוברת בחופשיות. לשפה, לדעתי, יש השפעה עצומה על סגנון המוסיקה שלי באופרה הזו ועבורי זה היה אתגר חשוב ומרתק.
הייתי צריכה למצוא את הדרך המוסיקלית הנכונה לטפל בטקסט בעל עצמה רגשית כה רבה מבלי ליפול לתוך סנטימנטליות יתר. יש באופרה הרבה מקומות אירוניים וזכרונות מוסיקליים אישיים. חלק מהם ניתנים לזיהוי בקלות בגרמניה, אחרים הם מאד ישראליים ויהודיים ואחדים הם מאד אישיים. השתמשתי בשירים ששרו לי הוהי אבל שיניתי את המשמעות שלהם למארש, לטנגו-הבנרה וכד' דבר ששינה לחלוטין את המשמעותית המקורית שלהם. כאשר הייתי צריכה שיר ערש, החלטתי לקחת שיר אידי מאד ידוע: תחת שמי כוכביך הלבנים". זו הפעם הראשונה בחיי שנגעתי בשפה האידית אבל בשיר הזה התאהבתי בשמיעה ראשונה ורק אח"כ נודע לי שנכתב ע"י המשורר אברהם סוצקובר והוחלטן ע"י אברהם ברודנו שניספה גם הוא ב-1943, היא השנה בה אירועו האירועים המחרידים למשפחתי של אבי.
לאופרה 10 תמונות. התמונה הראשונה הארוכה מכולן. אנו מתוודעים לבת, האבא והאם אבל גם לרוחות שמלוות אותם כל הזמן. הרוחות שרות לבת את עשרת היברות. אלה עשרת הדיברות שנכתבו ע"י אבי ביומנו המקורי אחרי שאיבד את כל היקר לו. אלא היו עקרונות חייו שעל פיהם חינך את בנותיו. זהו כמעט בלתי אפשרי כיום להאמין שאדם יכול להגיע למסקנות כה קשות. הרוחות אינן מקלות על הבת. הבת סקרנית, אנרגטית, מלאת זעם ורצון להבין. האב מיואד, כמו איש מת. האמא מנסה בכל כוחה להיות אמא מנחמת אבל אינה יכולה. את כל התחושות האלה ניסיתי להביא במוסיקה שלי ולאפיין כל אישיות בדרך שלה. גם לרוחות יש הפנים והסגנון המוסיקלי שלהן. הן אינן רוחות שליליות, הן טובות אבל ישרות וחדות כתער. הן עוזרות לספר את הסיפור ולהבין אותו.
באופרה יש 3 תפקידים של ילד. קודם בנו של האב כרוח. אח"כ הבן עצמו. בסוף מופיע בנו של אחיו של האב. זה היה אתגר נוסף לשתף ילד בהצגה עם סיפור כל כך קשה. מבחינה מוסיקלית ניסיתי ליצור רצף של שלושת תפקידי הילד אך לכל אחד מהם יש גם האופי שלו.
במהלך כתיבת היצירה נפגשתי פעמים רבות עם עידו ריקלין, הבמאי. דרך תפישתו כאיש תיאטרון נכנסתי אפילו עמוק עוד יותר לתוך כל דמות ודמות וכל סיטואציה בימתית ודרמתית. הוא הכריח אותי להסביר לו, לנתח תוך כדי תהליך הכתיבה. הוא לא הקל עלי, להיפך, אבל אני מודה לו כל כך שהיה לצדי בתהליך הלא פשוט הזה ונתן לי כל הזמן פידבק אדיב אבל גם אמיתי ועמוק.
זה יכול אולי לקרות למלחינה פעם בחיים אם בכלל שהיא יושבת בעיר זרה ורחוקה ומתבוננת בזמרים שהם ההשתקפותשלה עצמה, של אביה, אמה, אחותה... החווייה שעברתי ואני עדיין עוברת כאן בבראונשווייג היא נדירה מאד ולעתים ממש לא קלה אבל מלאת סיפוק. אנו מנסים כאן לספר סיפור אישי בצלילים, במשחק, בתמונות על הבמה ואנו עושים עבודה משותפת שגורמת לי להאמין שוב באדם ובעתיד טוב יותר. אנו כאן צוות ישראלי, עידו ריקלין הבמאי, נטע האקר המעצבת ואני עובדים בשיתוף פעולה מלא עם כל כך הרבה אנשים מבית האופרה שעוזרים להפקה לקראות ובמיוחד הזמרים הנפלאים ובורקהארט באוכה המנצח.
את האופרה "שתיקתו של ברוך" אני מקדישה לאבי, ברוך מילך, לאמי, לוסיה מילך ולאחותי שוש אביגל.
אלה מילך-שריף
» לראש הדף
|
|
| |
שתיקתו של ברוך
אופרה קאמרית מאת אלה מילך-שריף
ליברית: יעל רונן
הדמויות:
אב: בס-בריטון
אם: סופרן
בת: מצו-סופרן
אח/רוח: טנור
סבתא (אמא של האם)/רוח/ מרת ב': סופרן
אשה ראשונה/רוח/ ילדה: סופרן
איכר/קצין רוסי/רוח: בס
ילד רוח/בן/בן האח: ילד סופרן
תמונה I
בת נכנסת לבמה יש שקט מוחלט רק רעש של תקתוק שעון קיר , הבת הולכת בין חפצים שמכוסים בסדינים לבנים .מסירה את הסדין מהשעון .
בת:
שומעים את זה ? זאת המוזיקה של ילדותי .
[ עוצמת את עינייה מקשיבה לשעון ומנצחת על סימפוניה דימיונית ]
בתוך ים השקט האימתני
צליל אחד קצוב ונאמן
כמו הבטחה להתקדמות , לשינוי .
[ משני צידי הבמה האם והאב נכנסים לאט מסירים את הסדינים מהכסאות שליד שולחן האוכל ומתישבים . ]
או, או כמו פצצה מתקתקת .
[ היא מתישבת לאכול בין הוריה הם אוכלים בדממה .לחדר נכנסים אחד אחרי השני "הרוחות"
שהם הדמויות של בני המשפחה של האב והאם
הם עומדים ומתבוננים בהם בדממה נשמע רק קול השעון ורחש הסכום על הצלחת
"הרוחות " שרות משפט משפט על רקע תקתוק השעון בלבד כאילו לוחשות אותן על אוזני האב והאם בשתי קבוצות)
רוחות:
לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני עצמך. על פני עצמך. על פני עצמך.
(הבת מבחינה ברוחות האב והאם מתעלמים מהם .)
רוחות:
עשה רק מה שמועיל לך עצמך ואל תקריב עצמך, אל תקריב עצמך למען הזולת.
אל תקריב עצמך, אל תקריב עצמך, אל תקריב עצמך, אל תקריב עצמך
אל תקריב עצמך למען הזולת.
רוחות:
מצה את החיים עד תום ותיהנה מכל רגע.
תיהנה מכל רגע, תיהנה מכל רגע, רגע, רגע.
רוחות:
אהבי את עצמך מעל לכל. אהבי את עצמך מעל לכל. אהבי את עצמך מעל לכל.
רוח: תעשה
רוח: תעשה
רוח: תעשה
רוחות: אל תעשה, אל תעשה לזולתך
רוח: את האהוב עליך, אהוב עליך.
רוח:אל תאמץ את מוחך לשווא.
רוח: הקשח את לבך ואל תקשיב לו.
רוחות : אל תתקרב יותר מדי לאנשים ואל תקרבם אליך.
רוח:אל תסמוך על אף אחד
רוח: אל תסמוך על אף אחד.
רוח: אל תסמוך, אל תסמוך, אל תסמוך על אף אחד.
רוחות:
לא יהיו לך אלוהים אחרים. לא יהיו לך אלוהים אחרים.
עשה רק מה שמועיל לך עצמך.
אהבי את עצמך מעל לכל.
לא יהיו לך אלוהים אחרים, לא יהיו לך אלוהים אחרים, לא יהיו לך אלוהים אחרים( חוזר פעמים רבות)
ילד:
אל תאמיני– השמיים ריקים.
רוחות:
אל תאמיני– השמיים ריקים.
ילד:
אל תתפללי - השמים ריקים .
רוחות:
אל תתפללי - השמים ריקים .
ילד:
אל תיחלי - השמים ריקים .
רוחות:
השמים ריקים, השמים ריקים .
ילד:
איש לא מקשיב לך
רוחות:
השמים ריקים, השמים ריקים .
ילד: – השמים ריקים השמים ריקים
רוחות: השמים ריקים, השמים ריקים .
(הילד והרוחות ממשיכים וממשיכים)
בת:
די! די! מספיק! מספיק!
(הילד מתישב בחיק של אביו וממשיך לשיר יחד עם הרוחות " השמים ריקים ")
הרוחות והילד:
אל תאמיני – השמיים ריקים.
אל תתפללי - השמים ריקים.
אל תיחלי - השמים ריקים.
איש לא מקשיב לך – השמים ריקים השמים ריקים
הבת לאב:
איך זה יתכן ?
איך זה יתכן ? איך זה יתכן ?
השמים הכחולים האלה ריקים?
הלילות הבהירים מלאי הכוכבים אדישים?
העננים, השמש, הירח, אין להם כל משמעות?
איך זה יתכן? איך זה יתכן?
אב לבת:
השמים שווי נפש
ואיש לא מקשיב.
העולם מחריש.
רק למוות יש קול מוחשי ונחרץ.
אין טעם למרוד ליילל ולזעוק.
אין שם דבר. אין שם דבר.
זו רק את ,
ותקתוק השעון.
בת לאב:
רק מתים שומעים רק שקט
רק מתים לא משמיעים שום קול .
רוחות: רק מתים, רק מתים, רק מתים.
בת:
רק מתים לא משמיעים שום קול . שום קול .
אני עדיין חיה !
אני חיה. אני חיה.
תראה אותי!
תראה אותי, תקשיב לי
תשאל לשלומי
תגיד שגבהתי
וששרה יפה.
תשאל אם בכיתי
תנשק ותגיד שמותר.
תגיד שיש למה לחכות,
ושאפשר גם לשמוח, לשמוח.
תגיד כל דבר
רק שבור! שבור את השקט!
אמא:
תניחי תניחי ילדה , מי שלא יכול לא יכול .
לא כל זיכרון מתכנס לסיפור
ולא כל סיפור מצטמצם למילים
ולא כל מילה מוצאת לה שפה
והשפה לפעמים לא מוצאת את הצליל .
הניחי ילדה הניחי . מי שלא יכול לא יכול .
בת: [לאמא]
ואת יודעת הכל אבל לא מספרת.
את יודעת הכל אבל לא מספרת
שומרת הסף של סודו!
רוצה גם אותי שקופה ושקטה .
אבל אני רוצה אמא כמו של כולם.
לא חיבוק ולא נשיקה
זה שורף לך בשפתיים
זה בוער לך בידיים אז הן לא נוגעות .
את רוצה לאהוב
אבל לא זוכרת איך. איך.
אמא:
ילדה כפוית טובה ולא ממושמעת.
עושה רעש בצהריים.
שרה ודופקת על הפסנתר.
בכיינית מפונקת.
איך יצאת עם שיער שחור כמו עורב? שחור כמו עורב.
ילדה כפוית טובה ולא ממושמעת.
אבא:
יום אחד לא היית שורדת בתופת.
אבא ואמא:
את בכלל יודעת מה זה כאב?
את בכלל יודעת מה זה כאב?
אמא:
ילדה כפוית טובה ולא ממושמעת.
אבא:
יום אחד לא היית שורדת בתופת.
אמא ואבא:
יום אחד לא היית שורדת בתופת.
את בכלל יודעת מה זה כאב?
את בכלל יודעת מה זה כאב?
את בכלל יודעת? את בכלל יודעת?
את בכלל יודעת? את בכלל יודעת?
בת:
[ צובטת את עצמה] זה לא כאב
[מכה את עצמה ] זה לא כאב
זה לא כואב.
אבא ואמא:
את לא מבינה . את לא מבינה . את לא מבינה .
בת:
זה לא שלא רציתי להבין , לא יכולתי .
ידעתי שיש מפלצת שחורה מן העבר
אבל אז לא הכרתי את שמה
הכרתי רק את
הזעם שלך אבא.
את האדישות שלך אמא .
את חגורת העור שלך אבא
את נדודי השינה שלך אמא
את הבית שאין בו שמחה
את זה שאבא ואמא לא כמו כולם
את הזעם העצור את הבכי המתפרץ
אבל לא ידעתי למה . למה .
האם:
תניחי תניחי ילדה , מי שלא יכול לא יכול .
לא כל זיכרון מתכנס לסיפור
ולא כל סיפור מצטמצם למילים
הניחי ילדה, הניחי,
כי מי שלא יכול לא יכול .
הבת:
ואת לא יכולה, את לא יכולה,
לא שיר ערש,
לא שיר ערש ולא אגדה
רק סיפורים אפלים על יערות קפואים ,
ועל נערה אחת יחפה...
אמא:
בכותונת דקה בליל סתיו ,
ישנה על מיטה של שדה תירס
ומרווה צימאונה מן הטל
אמא ובת:
שחומקת שקופה כמו הרוח
בת:
משיני הכלבים ומעיניים רעות
אמא:
ושום פיה בשדה לא תופיע
להושיע לזו הילדה
אמא ובת:
אין נסיך ואין קסם
ובסוף הסיפור לא הבטחת/י [לי ]
שום נחמה
האם:
כי מי שלא יכול לא יכול...
רוחות: את לא מבינה. את לא מבינה. את לא מבינה.
האם : כי מי שלא יכול לא יכול...
בת:
ואיתי אף אחד לא יכול
רוחות: אף אחד לא יכול
בת:
לא אמא ולא אבא
איתם הוא יכול
רוחות: איש לא מקשיב לך.
בת:
בלילות בשפה מוזרה
רוחות: רק מתים שומעים רק שקט.
בת:
המתים של אבא ששמם לא מוזכר
רוחות: רק…
בת:
אבל הם לידו כל הזמן
רוחות: למוות יש קול.
בת:
הם מזמזמים באוזני.
רוחות: מוחשי ונחרץ. רק למוות יש קול מוחשי ונחרץ.
בת:
הם מזמזמים באוזני, באזני.
רוחות: לא יהיו לך אלוהים אחרים, לא יהיו לך אלוהים אחרים.....(חוזר פעמים רבות)
בת:
הם מזמזמים באוזני והוא...הוא שותק.
מי זאת
המיפלצת המסתורית
שלא נוקבים בשמה
ושאסור עליה לשאול .
זאת שהכל בגללה.
שבגללה לי אסור
שבגללה אמא לא יכולה להיות אמא
שבגללה יום היא אוהבת ויום היא שונאת
שבגללה אבא לא יכול לדבר
הוא שותק ואני לא שואלת .
אבא:
רק למוות יש קול מוחשי ונחרץ.
רוחות:
רק מתים לא משמיעים שום קול. שום קול.
בת:
איתי הוא לא מדבר, רק איתה.
בלילות שחורים, מתוך שינה
בשפה זרה ומוזרה ,
צועק, מיילל ומקלל
ובבוקר שותק, ולא זוכר .
אבל
אני זוכרת.
מה
אתה אומר
בלילה
אבא ,
מה אתה אומר?
מה אתה אומר ?
ספר לי!
[ היא מתמוטטת על השולחן ]
תמונה II
(הילד מתקרב אליה בתמהון , רץ חזרה אל האבא ומוציא מתוך כיסו של האבא מכתב .)
הילד והאבא: [ קורא במכתב]
לבתי היחידה .-
נא לפתוח לאחר מותי
(הבת מרימה את הראש , מנסה לקחת את המיכתב הילד מתחמק)
הילד והאבא:
אם את קוראת את השורות האלו
כנראה שנפרדת היום מגופי.
אני מקווה שערכת עבורי את הלוייה שביקשתי .
על מצבת השיש שתציבי לי
אבקשך לכתוב:
"לזכר הורי
רוחות: יתגדל ויתקדש שמה רבא
הילד והאבא: רוזה וזליג מילך
רוחות: בעלמא די ברא כרעותה
הילד והאבא: ולזכר כל משפחתי מפודהיצה
רוחות: וימליך מלכותה
הילד והאבא: שנספו בשואה .
רוחות: בחייכון וביומיכון ובחיי דכול בית ישראל.
הילד והאבא: לזכר אישתי האהובה, שנקברה חיה ע"י הנאצים
רוחות: בעגלא ובזמן קריב
הילד והאבא: ולזכר בני יחידי אליאש לונצ'ק
שנרצח והוא רך בימים .
יהי זכרו ברוך.
רוחות: ואמרו אמן.
הבת:
אישתי? בני?
על מה הוא מדבר?
על מה הוא מדבר?
הוא כבר היה זקן, היה זקן והוזה.
לא היה לי אח. לא היה לי אח.
לא היה לי אח!
ידעתי עליו את כל מה שאפשר היה לדעת!
הילד:
לא ידעת עלי
הייתי . הביטי, הנני.
הבת:
אתה חלום של איש מת
אתה הזיה , אתה הזיה ,
געגוע לעולם שאבד .
לא בשר מבשרי מבשרו .
אתה אינך ולא היית .
אין לך שם , לא תמונה
ולא תאריך שחקוק על לוח של אבן .
אתה אינך ולא היית .
אתה אינך ולא היית .
אני בתו היחידה .
היחידה. היחידה.
כך אמר לי .
ילד:
ואני בנו יחידו שאהב.
תמונת פניי צרובה במוחו
את שמי הוא לחש בשנתו
ויום מותי חקוק על לוח ליבו .
הייתי . הייתי. הייתי.
הנני .
[ הבת לוקחת מידיו את המיכתב]
תמונה III
הבת [ קוראת]
ביום שישי ה-1 בספטמבר החל הסוף של חיי האמיתיים"...
[מקהלת הרוחות נכנסת ומלווה את האב במונולוג הראשון .)
האב:
ביום שישי ה-1 בספטמבר החל הסוף
(עם רוחות נשים) של חיי האמיתיים .
(עם הרוחות) ביום שישי ה-1 בספטמבר, ביום שישי ה-1 בספטמבר
רוחות: ביום שישי ה-1 בספטמבר, ביום שישי ה-1 בספטמבר, ביום שישי ה-1 בספטמבר
בת:
החל הסוף של חיי האמיתיים?
האב:
מיד אחרי חופתנו אמרה לי, אמרה לי:
רוחות: (בזו אחר זו) אתה רופא - אתה רופא - אתה רופא - אתה רופא -
האב:
אבל בשבילם אתה מחלה.
רוחות: אתה מחלה. אתה מחלה.
הבת:
עצור! עצור!
מי האשה שאמרה ?!
זו את אמא?
ילד:
זו אימי לא אימך.
הבת:[ לאם]
היתה אחרת לפנייך?
אמא:
היו חיים אחרים.
אבא:
אחרי חופתנו אמרה לי
אשה I:
אתה רופא- אתה רופא-
אבל בשבילם אתה מחלה.
רוחות: אתה מחלה, מחלה.
אבא:
ואז כבר ידענו, אנחנו הבעיה, אנחנו הפתרון הסופי.
בת וילד:
הפיתרון הסופי?
האב:
הנה הוא ריח האקציה הבאה
כבר באויר , נישא על גלי הקול של המקוננות .
אלא שאיבדו ואלו שעדין לא
מתדפקות על דלת ביתי ומבקשות
מתדפקות ומבקשות, מתדפקות ומבקשות
רוחות גברים:
מתדפקות ומבקשות (הם ממשיכים כל זמן שרוחות הנשים שרות)
רוחות הנשים :
אדוני הרופא , אדוני הרופא,
בבקשה, בבקשה, אדוני הרופא
תן מוות בבקבוק, מוות בבקבוק.
תן שינה ארוכה ומתוקה לילדים,
רפא אותם מעול החיים,
תן שינה, תן שינה
תן כמוסת מנוחה נכונה, תן כמוסת מנוחה נכונה.
בבקשה, אדוני הרופא, בבקשה, אדוני הרופא.
האב:
עיר שלנו עיר רפאים עצובה
ברחובות מתיבש הדם
מהבורות והסדקים זוחלים אלו שעוד חיים
בודדים הלומי צער וטירוף
ממלמלים את אסונם.
(רוחות הנשים, הגברים והאב שרים בו זמנית, כל אחד את הטקסט שלו)
רוחות גברים: מתדפקות ומבקשות...
האב: עיר שלנו עיר רפאים עצובה
ברחובות מתיבש הדם
מהבורות והסדקים זוחלים אלו שעוד חיים
בודדים הלומי צער וטירוף
ממלמלים את אסונם
רוחות הנשים : אדוני הרופא , אדוני הרופא,
בבקשה, בבקשה, אדוני הרופא
תן מוות בבקבוק, מוות בבקבוק. מוות בבקבוק.
תן שינה ארוכה ומתוקה לילדים,
רפא אותם מעול החיים,
תן שינה, תן שינה
תן כמוסת מנוחה נכונה, תן כמוסת מנוחה נכונה.
הבת:
בבקשה, אדוני הרופא, בבקשה, אדוני הרופא.
כמה אהבתי להיות חולה.
איזה רוך היה יוצא ממך בתפקיד הרופא.
אתה זוכר איך לפעמים היו באים
גם באמצע הלילה זרים ואבא , אבא...
לי אסור להעיר. אף פעם. אף פעם, כי...
האמא:
שנתו של אבא קלה כי אבא לא סובל
רעשים ,
הבת:
אבל הוא היה מזנק בחדווה לקול קריאתם של זרים !
איך אהבתי לראות
את האצבעות שהיכו אותי לא פעם
עוטפות ברכות תינוק קודח ,
ברכות...
אה, כמה אהבתי להיות חולה, להיות חולה.
ילד:
אבל אני נולדתי חולה במחלה חשוכת מרפא
ילד יהודי שחור שיער ועיניים ילד נימול.
רוחות: אתה המחלה. אתה המחלה.
ילד:
אבא אמר: בימינו זאת מחלה סופנית.
אבל אני נידונתי לאהבה אינסופית. אהבה אינסופית. אהבה אינסופית. אהבה אינ...
תמונה IV
[ סצינת בריחה בריצה ]
מקהלת הרוחות:
גורלם של הילדים היהודים הוא הנורא מכל.
הרוצחים לא יורים בהם,
זורקים אותם לבורות בעודם בחיים.
אבא:
לא אתן לזה לקרות!
אמצא את נתיב הבריחה.
אני לוקח את בני ואישתי
נמלטים.
אשה 1:
ממקום למקום.
אבא:
בלילות לכפרים,
אשה:
בימים חוזרים.
אבא:
הילד לא ישן יותר.
ילד חכם ויפה, מאולף, רץ בלילות.
עוברים מכפר לכפר.
אשה 1:
אסור להישאר במקום אחד.
אבא:
רגליים קטנות
עינים גדולות מלאות שאלות
אסור לי להביט אחורה .
מקהלת הרוחות: אקציה , אקציה, אקציה, אקציה!
אבא ואשה1:
רצים רצים
ליער, לשדה .
הרוחות:
רוצו, בירחו!
אבא ואשה:
כמו מקקים מסוממים .
הרוחות: רוצו, בירחו!
אבא ואשה:
דרך גדרות ותעלות מים.
הרוחות: רוצו, בירחו!
אבא ואשה:
בתוך הבוץ ובשדות.
הרוחות: רוצו, בירחו!
אבא ואשה:
כל עוד נפשנו בנו .
הרוחות: רוצו, בירחו!
האב: [ נעצר ]
אישתי רזתה מאוד ...
הרוחות: רוץ! רוץ!
האשה:
ובני... הוא חולה .
הרוחות: אל תעצרו! רוצו! רוצו! ברחו! ברחו! ברחו!
האשה: לא! לא! אי אפשר עוד לרוץ.
צריך למצוא לו מיטה!
[ משכיבה את הילד ברכות ושרה לו שיר ערש ]
אונטער דיינע וייסע שטערן (תחת זיו כוכבי שמים)
שטרעקט צו דיר מיין ווייסע האנט. (שים עלי את כף ידך)
מיינע ווערטער זיינען טרערן, (כל מילה שלי דמעה היא,)
ווילן רוען אין דיין האנט. (נא קבלנה אל חיקך.)
זע, עס קונקלט זייער פינקל (כוכביך זיו יטילו)
אין מין קעלערדיקן בליק, (על מרתף אישון עיני)
און איך האב גארנט קיין ווינקל (אך קו אור אין בי אפילו)
זיי צו שענקען דיר צוריק. (להשיב בו על השי)
(הרוחות מביטות בהם ביאוש ועוזבות אותם)
האב לבת:
תראי אותו...
ילד חכם ויפה.
מתנהג למופת...
למד לא לשאול שאלות.
רגליים קטנות, עינים גדולות...
מדבר בלחש, אין שאלות,
תראי אותו, ילדי היפה.
בת: ילד יפה וחכם ?
אב: בני.
בת: לא כמוני .
אב: לא שואל שאלות .
בת: לא כמוני .
אב: צייתן ושקט .
בת: אני מרדנית וכועסת .
אב: אוכל כמו ציפור
בת: אני רק רוצה עוד ועוד .
אב: ילדי שאהבתי בכל נימי נישמתי .
בת: ואותי ? גם אותי אהבת, אבא?
תמונה V
בן:
לילה טוב אבא לילה טוב אמא . לילה טוב.
אשה I: [ שרה שיר ערש ] .
אונטער דיינע וייסע שטערן (תחת זיו כוכבי שמים)
שטרעקט צו דיר מיין ווייסע האנט. (שים עלי את כף ידך)
(ממשיכה בזמזום)
אבא (תוך כדי שירתה):
לו רק ידעתי ... לו ידעתי...
ילד +אשה I + רוחות: שזהו לילה בלי שחר
לילה אינסופי ושחור
שאחריו לא תזרח עוד השמש.
אבא:
בשום מקום כבר לא בטוח
הייתי חייב למצוא מחסה.
עזבתי אותם רק ללילה אחד
רק לילה אחד
ובאותו הלילה, באותו הלילה. דווקא באותו הלילה ...
אשה+ ילד+ רוחות:
לא יכולת לדעת . לא יכולת לדעת .
אבא:
לו הייתי נשאר שם לצדכם .
גם אם היה נגזר עלינו למות יחד .
לו שכבתי ער לצידכם
צורב את פניכם הישנות בתודעתי .
לו הייתי נשאר שם לשנן
את פניכם לזכור
כל תו וכל קמט .
אשה:
אני הייתי זו שאמרה .
לך, לך עם אחיך, הלילה הזה הוא בטוח.
לך עם אחיך,
לך עם אחיך ומצא מחסה ללילות שיבואו .
לך עם אחיך, לך עם אחיך.
אבא:
והלכתי... הלכתי..
הלכתי והשארתי אותם מאחור .
תמונה VI
אח: בוא .
אבא: אנחנו יוצאים אל הדרך .
אח: הדרך פתוחה .
אבא: איזה לילה שחור .
אח: איזה שקט.
אבא: השקט מעביר חלחלה.
אח: שמעת את זה ? הקשב.
אבא: זה הדהודו של השקט .
אח: לא הקשב ...כמו רעם מתגלגל .
זה מתקרב לעברנו .
אבא: מה זה ? קול יריות וקול נפץ.
אח: זה עולה מהעיר חייבים לחזור .
נפלנו בפח!
אישתי! בני!
אבא: אישתי! בני!
הם שם לבד .
לו ידעתי ... לו ידעתי ...
[שקט נעצרים עומדים המומים חסרי תנועה מול העיירה.]
אבא: איזה שקט .
אח: קולות בכי חנוק וצווחות של כאב .
אבא+אח: הדקורים , המעונים , הירויים השרופים .
מקהלת המתים:
הבוקר עולה,
אך אין לו שום צבע
עננת המוות מכסה את העיר .
דם זורם ברחובות
ואנחנו מבכים את מתינו
את חייהם ואת מר גורלם .
אבא:
מה זה? זה...
אח:
ילד ... ראה, זהו...בני! בני, הוא חי! הוא חי! בני חי!
בני אהובי, אמור לי, איה היא אימך ?
אבא:
ואשתי ? והילד ?
אח:
היכן הם כולם? מה קרה. ?
אבא:
ואשתי והילד ... דבר . דבר...
תמונה VII
הבת:
אבדו ? כולם?
כך בלילה אחד?
איך ? מה קרה שם ?
ספר לי ספר...
אב:
ובכל זאת אחרי שידעתי שחיי תמו
אחרי שלא קיויתי עוד לחייך
פגשתי אותה.
מקהלה: רופא צעיר ונאה
עיניים מיוסרות
והימים ימים שאחרי...
אמא:
אבודים וטרופים
רוחות: והימים...
אמא: ביקשנו נפשנו למות
רוחות: ימים שאחרי...
אמא:
עד שבא אלי כמו מלאך.
הוא אסף את שבריי ואיחה את חיי
הנשים רוחי
וליקק את פצעי.
אבא ואמא יחד :
בחופת אוהבים נשבענו
לשאת משאנו יחד.
אמא:
יחד לשכוח את מה שאפשר
לחוד לזכור את מה שצריך .
לצאת אל הדרך
בשתיקה מבלי להטריד את הסוד .
רק להתרחק , להתרחק מהמקום הזה .
בת:
מי את? רעיה אך לא אם,
שרוצה רוצה ולא יכולה .
יום אוהבת יום שונאת .
פתאום בועטת בזעם
ואז כמו ילדה מתחננת למחילה .
מי את ? אשה שלא מצליחה להיות האמא שלי
רגע צוחקת ורגע בוכה ?
על מה את בוכה אמא?
סבתא: [אל האמא ] על מה את בוכה ?
אמא: אמא? אמא?
תמונה VIII
סבתא:
המלחמה נגמרה ואנחנו שרדנו.
יבשי הדמעות זיקפי את הראש,
את חיה עוד חיה. לא לילל. לא לילל.
מסביבך רק מוות והרס
את עדיין עומדת ,בורכת, חייכי וברכי את האל.
אמא:
זה כבר סוף המלחמה ושרדנו
רק אני ורק אמא
בעולם מרוקן, מרוקן.
סבתא:
משוטטות בדרכים .
אמא:
בלי לדעת לאן ולמה לקרוא בית.
קצין רוסי:
המלחמה דעכה ואנחנו שרדנו.
בדרך הביתה על אם הדרך
נערה יחפה בכותנת דקה
ויפה ויפה ויפה .
פניכן למיזרח ?
סבתא:
לאן שתגיעו .
אמא: לפרוסקורוב. מרחק שלושה ימים ברכב ...
קצין:
בשבילך יפתי גם עד סוף העולם קדימה עלי .
אמא: ואימי ?
קצין:
הזקנה תשב מאחורה .
ואת נסיכה... שבי לצידי.
[ הקצין שר שיר אהבה רוסי , הסבתא מצטרפת אליו ]
אמא:
ואז – בלילה שלישי
הג'יפ נעצר.
קצין:
רק ללילה אחד , מחר נמשיך שוב בדרך ...
אמא:
ואימי מסרה אותי בידו
סבתא:
כי לכל יש מחיר.
אמא:
צועדת שלובת זרוע
כמו כלה מקוללת
צועדת שלובת זרוע
אל חופת מגורי הקצינים .
סבתא:
כי לכל יש מחיר.
[ הקצין לוקח אותה לאורך הבמה כמו בחופה , יוצא ונעלם היא נשארת לבדה הבת והסבתא מקשיבות .]
אמא:
ובבוקר ההוא שאחרי הלילה ההוא שיותר לא יוזכר עוד
בסוף המלחמה
חזרתי אליך אמא וביקשתי למות .
סבתא:
ילדה טיפשה! טיפשה ! על מה את בוכה !
המלחמה נגמרה ואנחנו שרדנו
.יבשי הדמעות זיקפי את הראש,
את חיה עוד חיה. לא לילל.
מסביבך רק מוות והרס
את עדיין עומדת ,בורכת חייכי וברכי את האל.
בת:
ואתה ידעת ? ידעת על הלילה ההוא
על הבוקר ההוא . על זה שבשמו לא ננקוב ?
האב, הסבתא והרוחות:
הניחי הניחי ילדה, מי שאינו יכול, לא יכול.
לא כל זיכרון מתכנס לסיפור
ולא כל סיפור מצטמצם למילים
ולא כל מילה מוצאת לה שפה
והשפה לפעמים לא מוצאת את הצליל .
הניחי ילדה הניחי . מי שלא יכול לא יכול .
הבת:
אבל הייתם שם שניים מולי
סרוגים שתיקה בשתיקה
סוד בסוד ,אחוזים זה בזה
מבינים מבלי לדבר ,
ומולי חומה.
בניתם בית שבכל בוקר
מפציע בו רק העבר
אתם מגרדים פצעיכם
ובזים למחייכים
לועגים למתנחמים בעתיד.
למה לך לא יכולה להיות נחמה?
לא חטאת לאיש
מה שיכולת עשית
כל השאר נעשה לך.
אין בך אשמה .
תמונה IX
אבא:
נקמה .
מה נותר לי עוד?
נקמה ! רק נקמה!
אבא: כי יבוא יום הדין
מידיי הוא יבוא ולא משמים
כי עכשיו אני כבר יודע
השמים - שמים ריקים
מלבדי אין דיין.
לבד בעולם אני חי
לשם מה ?
למה דווקא אני ?
לשם מה כך נותרתי לבד בעולם
מה עוד נותר לי
מלבד נקמה
אח:
בוא, שם מסתור ,
בוא, לא רחוק מהעמק
יש בית עומד במרכז שדה תבואה
שם גר אדון ב' אוקראיני הגיוני ואמיץ.
אדון ב': לאומץ יש מחיר .
אח: זה ברור. נשלם! נשלם!
אדון: במזומן ומראש .
אבא+אח: מה שנדרש .
אדון ב': ורכוש?
אח: ניתן מה שיש.
אדון ב': והילד?
בת: מה עם הילד?
אח: מה עם הילד?
אבא: מה עם הילד.?
אדון ב' : הוא יסגיר את כולנו . הוא ימיט עלינו אסון .
הבת: אבל הוא רק ילד!
אדון ב': הילד... אינו בחוזה .
אח: הוא מחונך ושקט ישאר כאן בחושך .
אדון ומרת ב': הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון!
ילדה: (שרה)
אבא: הוא ילד צייתן ושקט.
מרת ב' : הוא יסגיר את כולנו.
אדון ב': אם אשמע רק ציוץ-
אבא+אח: לא תשמע! לא תשמע!
אדון ב': קול בכי או צחוק –
ילדה: טרלה לה לה בכי, טרלה לה לה צחוק...
אח: הוא יהיה שקט כמו עכבר.
אני נשבע בחיי בחייו .
אדון ב' : שבועה בחיי יהודי ... [ צוחק] כבר עדיף לשתוק.
[ האדון יוצא ]
ילדה: (שרה שיר ילדים אוקראיני, הילד מצטרף אליה, האח והאבא מושכים אותו, הוא מפסיקה לשיר, היא ממשיכה לשיר והם נכנסים למחבוא.)
אבא: האדמה לחה
אח: הקור מחלחל
הילד: אבל אני ,אני ,שקט כמו עכבר
ילדה: (שרה מרחוק)
הילד: בחוץ קולות ילדים .
אבא: בפנים דממה
הילד: וראו אותי, ראו אותי! שקט כמו עכבר .
הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון!
ילדה: (שרה מרחוק)
הילד: ואני ראו אותי שקט כמו עכבר .
אדון ומרת ב': הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון
ילדה: (שרה מרחוק)
ילד: בחוץ קולות שירת ילדים!
אח: לבני אסור לדבר, אסור לו לבכות...
אדון ב': הילד חסר מנוחה זה מסוכן -
האב: אדון ב' רוצה עוד כסף.
אח: נתנו מה שיש ונוסיף מה שנדרש .
אדון ב': שקט! נדרש כאן שקט מוחלט! השתק את הילד!
הילד: אבל אני ... אני שקט כמו עכבר.
אדון ב': הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון
ילדה: (שרה)
אבא: הילד לא מחזיק מעמד.
אח: בחוץ קולות שירת ילדים.
הילד: ורק לי אסור. לי אסור.
בחוץ קולות ילדים משחקים בשמש.
אדון ומרת ב': הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון
הילד: לא יכול עוד לשתוק יותר. איזה שיר מדגדג לי .
האח:
אני מפחד.
השקט של בני
כמו פצצה מתקתקת.
ילד:
אני רוצה החוצה. לא יכול יותר.
(עולים)
אח:
זכור! שקט כמו עכבר.
[ הילד מזמזם וצוחק ]
ילד: אבא, אבא....
אבא... עוד אוהב אותי אבא ? עוד אוהב?
אבא....
אבא: אי אפשר להרגיעו .
אח: אמרתי שקט!
אדון ומרת ב': הוא יסגיר את כולנו וימיט עלינו אסון
ילד: אוהב אותי ?
אח: אי אפשר יותר.
שקט!
ילד: אוהב?............. אוהב????................
אוהב??????
אבא:
לנגד עיני אתה לופט בידיך, ידי אב מיטבות...
את בנך, את יחידך אשר אהבת,
בולם צעקותיו החנוקות
ואני, עומד מולך קפוא כנציב מלח.
אח: לשחרר?
בת: כן!
אבא: אבל אני לא עניתי. לא יכולתי.
אח: לשחרר?
בת: כן! שחרר!
אב: ולי קפאו המילים, המחשבה התאבנה.
אח: אמור , לשחרר?
הבת: הצל אותו . אתה רופא! אתה חייב להציל את הילד !
אבא:
אבל אני שותק ולא זז
כי לא יכול
כי לא יודע
נציב מלח קפוא ואילם.
הבת: שחרר! שחרר! דבר כבר! דבר...
(האב שותק, הילד מת )
תמונה X
האב:
וכך, באותו רגע,
חדלתי להיום כאחד האדם .
הרוחות שרות ברקע :
אל תאמיני – השמיים ריקים.
אל תתפללי - השמים ריקים .
אל תיחלי - השמים ריקים .
איש לא מקשיב לך – השמים ריקים השמים ריקים
הבת:
ביום ההוא חדל אבי להיות כאחד האדם.
גדלתי בביתו של איש מת .
איש חזק וחכם, אבל מת.
הוא אסר עלי לבכות
הוא ראה ברגש חולשה
כי רק החזקים שורדים .
הוא ייחל לבן
במקום זה שאיבד
במקום זה שאת מותו לא מנע
אבל קיבל אותי .
כי השמיים ריקים
ואיש לא מקשיב .
איך יכולתי לדעת אבא?
איך יכולתי להבין ?
איך יכולתי לסלוח ?
הרוחות: יתגדל ויתקדש שמה רבא.
הבת:
עמדתי בהבטחתי.
סיפרתי את הסיפור שלך , אבא.
זאת הפרדה האמיתית שלי ממך.
עכשיו לומדת לסלוח. להתגעגע.
סוף סוף מנוחה.
יתגדל ויתקדש שמה רבא.
|
|
