ואולי השמים ריקים

לזמרת, קריין ותזמורת
מאת אלה מילך-שריף
טקסט מתוך ספרו של ד"ר ברוך מילך "ואולי השמים ריקים" בעריכת דר' שוש אביגל.
וקטעים משירו של פאול צלאן בתרגומו של שמעון זנדבנק: "הצרה".
עריכת הטקסט: שוש אביגל ואלה שריף
קינה: בת שבע שריף

ליברית

זמרת:
(דיבור)
אבא נפטר בשנת 1989, יום אחרי הפסח.
חודשיים אחרי מותו הגיע טלפון מירושלים.
גברת צעירה, שדיברה אנגלית רצוצה במבטא פולני כבד, ביקשה לדבר עם אבא.
מאוחר מדי, אמרה אמא.
אבל הפולנייה התעקשה. היא עיתונאית מפולין ונמצאת בביקור בישראל.
נמצא אצלם כתב היד שלו. חלק מיומן שכתב בזמן מלחמת העולם השנייה.
היא יודעת ששנים רבות ניסה להשיג את כתב היד הזה. הם מבקשים רשות לפרסם חלקים מהיומן.
החלטתי להוציא את כתב היד מפולין ויהי מה.
הגעתי לוורשה לבדי, בלילה.
היה קר וירד גשם.
הכל נראה אפור ומדכא.
היתה תחושה משונה של מקום מוכר מאוד, כמעט משפחתי, לצד זרות גדולה ומועקה,
כאילו חזרתי למחוזות ילדות.
הגעתי לבית-הקברות הגדול של העם היהודי.

כתב היד של אבא המתין לי על שולחן עץ צר וארוך, בשני תיקי קרטון חומים, קשורים בשרוך.
נדהמתי.
לא תיארתי לעצמי שיהיה כל כך הרבה.
אבא כתב בעיפרון,
בכתב יד צפוף אבל ברור ונמרץ, במחברות של בית-ספר.
כל עמוד היה מלא מקצה עד קצה,
מלמעלה ועד למטה,
ללא שוליים,
אפילו על כריכות המחברות.

מספר:
ביום שישי, ה-1 בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים.

זמרת
(פאול צלאן)
מובל אל המחוז
ובו העקבות שאין לטעות בהם:
עשב, כתוב במפוזר, האבנים, לבנות,
עם צללי העלים:
אל תקרא עוד – הבט!
אל תביט עוד – לך!
לך, שעתך
אין לה אחות אתה הנך –
הנך בבית, גלגל, לאט,
מתגלגל מתוכו, החישורים
מטפסים,
מטפסים על שדה כהה, הלילה
אינו זקוק לכוכבים, בשום מקום
אין שואל לך.

מספר:
מאי 1943.
אקציות עקובות מדם.
גורלם של הילדים היהודים הוא הנורא מכל.
הרוצחים לא יורים בהם,
זורקים אותם לבורות בעודם בחיים.
אנחנו נמלטים ממקום למקום.
בלילות לכפרים,
בימים חוזרים.
את הילד משאירים אצל סבתא
בדירת מבטחים בפרבר.
חוזרים הביתה.
בשתיים וחצי בלילה
מתעוררים מדפיקות בדלת.
זאת אקציה! נפלנו בפח!
מה עם הילד?!
בורחים.
שלושים וארבע שעות של אימה נוראה. 
מתחת לקש בעליית הגג של מנזר סמוך.
מה עם הילד?!
מראות נוראים דרך חריץ בין הקרשים:
ילדים עם ראשים מרוסקים,
גופות נשים וגברים שותתי דם.
טבח.
מה עם הילד?!
חייבים לרוץ אל הילד!
מאוחר מדי.

לא! זה לא יכול להיות!
איך יכול להיות שאף אחד לא הסתיר את הילד שלי?
בכל העיר, לא נמצא אפילו אדם אחד שהיה מוכן להגן על הילד שלי?
תמיד עזרתי להם,
יילדתי את הילדים שלהם,
הצלתי חיי חולים רבים –
ולא נמצא אדם אחד שיציל את הילד הבריא שלי?

הולכים לבית הקברות.
בנתיב המוות של הנרצחים.
תמונות, ניירות, פקעות שיער, חלקי לבוש, שלוליות דם... וקופסאות ריקות של קליעים.
שלושה בורות ענקיים.
ליד כל בור נשאר הקרש המוכתם בדם.
ערמה של גופות.
באיזה בור קבורים בני משפחתי...

זמרת
בשום מקום
אין שואל לך-
המקום שם היו מוטלים יש לו
שם – אין
לו. הם לא היו מוטלים שם. משהו
היה מוטל ביניהם. הם
לא ראו דרכו.
לא ראו, לא,
דברו על
מלים. איש לא
הקיץ.
שינה
באה עליהם.

מספר:
נקמה. רק נקמה.
רכשתי מאיכר אוקראיני אקדח שטייר אוסטרי עם מאה כדורים.
מאותו רגע לא זזתי ללא האקדח.
אותי לא יתפסו בקלות.

בורחים.
היינו חמישה:
אני , אשתי, גיסי אשתו ובנם הקטן.
מגיעים לאיכר אוקראיני, אדון ב'.
מנסחים חוזה והתחייבויות הדדיות.
5.6.1943
צד א' – אדון ב' ואשתו,
צד ב' - אנחנו.

צד א' מתחייב בהן צדקו:

1. להסתיר את צד ב' (ארבעה מבוגרים בלבד) כל עוד נשקפת סכנה לחייהם.
2.  לדאוג לכל מחסורם.
3. להבטיח את שלומם.

צד ב' מתחייב לדברים הבאים:

1. החזר מלא עבור הוצאות לפי מחיר השוק.
2. תשלום עבור אחסון ושירותים – צמוד לדולר.
3. תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שני דונם שדה - צמוד, החל מן היום הראשון ועד תום שישה חודשים.
4. בעבור כל יום נוסף - דונם שדה, צמוד.
5. שני הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני.

מספר:
המחבוא.
בור תת-קרקעי.
רוחב וגובה כ-1.25 מטרים.
בלילות עולים לעליית הגג להתאוורר.
בחוץ שדות תבואה בשלל צבעים – ירוק, צהוב, אדום, סגול. מראה מרהיב עין.
ריח הפרחים מעורר שוב ושוב את הכאב.
קולות של ילדים בחוץ.

אדון ב' לא מסכים להשאיר את הילד.
הילד עלול להסגיר את כולנו ולהמיט עלינו אסון.
ב' רוצה עוד כסף. אומר שלוחצים עליו.

הילד הולך ורזה.
ילד בן שלוש, כל היום סגור בבור.
אסור לו לדבר, אסור לו לבכות...
למה לילדים של ב' מותר לשחק ולצחוק באוויר הצח?
למה רק לו אסור?

ב'  לא מביא את הילד בחשבון במנות המזון.
הוא אומר שאם לא ניפטר מן "הממזר הקטן" צריך יהיה לחנוק אותו
ולא - יגלו שמסתתרים פה יהודים.

בלילה יוצא גיסי לחפש מקום מסתור לילד.
הוא חוזר מיואש. לא הצליח להסדיר  דבר.
הילד נעשה טורדני יותר ויותר
רוצה לנוע, להתרוצץ, לשחק.
ב' חוזר ומפעיל עלינו לחץ חזק להיפטר מהילד.
אנחנו מתחננים  שיחכה. עוד קצת.

בשמונה עשר ביוני
בשבע בערב
עולה גיסתי עם בנה מהמחבוא.
הילד מתחיל להתפרע,
מקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב,
אי אפשר להרגיעו.
לפתע מזנק גיסי ממקומו.
הוא לופת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו.
עיניו של הילד מתגלגלות מיד בחוריהן, לשונו משתרבבת מפיו והוא משתתק.
"לשחרר?"
"כן... לא... כן... לא..."
אינני יכול להחליט.
גיסי כורע על ברכיו ליד בנו ללא תנועה, פניו לבנים כסיד.
הוא לא מסיר את עיניו מפני ילדו הגוסס,
ההולכים ונעשים כחולים... סגולים...
תפסתי בידו של הילד.
אין דופק.
כך,
תוך שתי דקות,
בדממה וללא יבבה אחת,
הסתיימו חייו של הילד,
משוש חיי הוריו,
לעיני אמו ובני משפחתו.
באותו רגע חשנו שחדלנו להיות ככל האדם.

יוצאים לחפש מחבוא אחר.
נפרדים מהנשים בתחושה קשה.
אדון ב' מבטיח לשמור עליהן עד שנשוב.
לאחר שלושה ימים של נדודים מצאנו מקום.
אני חוזר בלילה, לבדי, להביא את הנשים.
אני מתקרב לביתו של אדון ב'.
שקט מדי,
הכלב לא נובח.
גם הפרה איננה.
אני קורא בשמו של ב' אך איש לא עונה.
הבית ריק.
אני נכנס לבית.
מראה נורא. הכל הפוך.
המחבוא חשוף. אין שם איש.
אני רץ לעליית הגג.
אין שם נפש חיה.
אני יוצא לחצר.
גוויית הכלב שנורה מוטלת ליד החלון.
אני נתקל במשהו בחושך ונופל
לאור פנס אני רואה את גופתה של גיסתי.
שלולית הדם טרם יבשה.
איחרתי את המועד.
אינני יודע כמה זמן ישבתי לידה...
לא מצאתי את גופת אשתי.
קיוויתי שאולי הצליחה לברוח וניצלה.
קיוויתי לשווא.

רצתי ללא הרף.
באפיסת כוחות הגעתי לבית עני בקצה הכפר.
שכבתי בבגדים רטובים בעליית הגג.
לא יכולתי לבכות.
לא היה לי למי למהר ולספר.
התחלתי לדבר אל עצמי:

קינה
זמרת ומספר
אני הוא, אני
דממת אלוהים – עד תמיד לרצח,…
אני שהייתי מוטל ביניכם
ממעמקים קראתיך
הייתי פתוח,
שאינך מחשיך הרוע,
הייתי שמיע,
ואינך מצר על האור,
אתם הלא ישנים.
על הסבל האנושי, על הכאב שאין לו קץ
עדיין אני הוא
שנים. שנים, שנים,
קולך ברמה לא נשמע, ולא החשיכו מלאכיך העולם
אצבע ממששת מטה והלאה,
באה, באה,
באה, מלה, באה, באה
ממעמקים קראתיך, איך  נעשה הכל,
שמעוות לא יוכל לתקון
וחסרון לא יוכל להמנות
בקשה להאיר, בקשה להאיר
ולא כלה ונחרצה על הרשע האיום מכל,
ולא באו על עונשם שטני עולם,
אפר, אפר, אפר..
גלה לי סוד בטרם כליה
לילה, לילה
ואולי השמים ריקים?
לילה
ואולי השמים ריקים?
לילה
ואולי השמים ריקים?

מספר:

יולי, 1943.
אני מסתתר בעליית גג של אורווה בכפר, אצל אנשים טובים. סכנת מוות עדיין מרחפת על ראשי וחוסר הזהירות הקל ביותר עלול לעלות לי בחיי.
אינני יודע אם אזכה להשלים את הכתיבה.

ואלה דיברותי:
לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני עצמך.
עשה רק מה שמועיל לך עצמך ואל תקריב עצמך למען הזולת.
מצה את החיים עד תום ותיהנה מכל רגע.
אהב את עצמך מעל לכל.
אל תעשה לזולתך את האהוב עליך.
אל תאמץ את מוחך לשווא.
הקשח את לבך ואל תקשיב לו.
אל תקרב יותר מדי לאנשים ואל תקרבם אליך.
אל תסמוך על אף אחד.
אל תאמין – השמיים ריקים.

(קולו הולך ונחלש על רקע דברי הזמרת):
נולדתי בשנת 1907 בפודהייצה, עיירה בגליציה המזרחית שרוב תושביה היו יהודים. פודהייצה שוכנת באזור יפה. ממזרח לה מתנשא הר גבוה עטור ביער עבות של עצי מחט גבוהים... למרגלות ההר זורם הנהר שמתרחב במבואות העיירה לחוף רחצה רחב. מימי הנהר קרים ועליהם צפים פרחים ושושני מים צהובים ולבנים...

זמרת:
(דיבור)
ביום שישי, ה-1 בספטמבר 1939 החל הסוף של חייו האמיתיים.
רק לאחר שקראתי את כתב היד של אבא הבנתי.
גדלתי בביתו של איש מת.
איש חזק, וחכם, אבל מת.
הוא לימד אותי שלא לצרוך תמיכה רגשית,
לא לבכות בפרהסיה,
גילוי רגש בפני זרים נחשב לחולשה.
רק החזקים שורדים.
כך לש אותי בדמותו, הדמות שאחרי הכל.

עמדתי בהבטחה.
סיימתי את הספר שלך אבא.
מן הספר שלך למדתי לסלוח, להתגעגע.
סוף-סוף מנוחה.
שלום לעפרך.

© כל הזכויות שמורות

סוף