|
המנון סוף הלילה לתזמורת סימפונית, שתי סופרניות ומקהלת ילדים מאת אלה מילך-שריף טקסט: רועי "צ'יקי" ארד, נתן אלתרמן אורך היצירה: כ-'20
החיבור עם שירו של המשורר הצעיר רועי "צ'יקי" ארד נולד במקרה. תוך כדי חיפושי אחר טקסט שיביע את התחושות שיש לי כלפי העיר תל-אביב של היום במלאת 100 שנה לקיומה, שמעתי את שמו מפי הבמאית יעל רונן איתה אני משתפת פעולה בימים אלה.
רועי שלח לי מספר טקסטים "תל-אביביים" מפרי עטו שמהם בחרתי את "המנון סוף הלילה". רועי, בפגישתנו היחידה, נתן לי חופש מוחלט לפרש את השיר כרצוני, לקחת ממנו את מה שאני בוחרת ולהשמיט את השאר וכבר בשיחתנו היה לו ולי ברור שאני לוקחת את השיר שלו למקומות אחרים מכפי שהוא התכוון אליהם.
המשפטים אותם בחרתי שיקפו בשבילי את האנרגיה המיוחדת, הקצבית והמגוונת שיש לעיר תל אביב עבורי. עיר מלאת חיים, כל הזמן לקראת משהו, הקצב, ההתרסה, העכשוויות ועם כל זה העצב והבדידות. בסוף הלילה יש גם סוף אבל גם התחלה. חלל המדרגות והדירה התל-אביבית השכורה הפכו במהלך השנים להיות גם חלק מהביוגרפיה האישית שלי. וכך, מבלי משים, לקחתי את שירו של רועי, שהוא אולי שיר פסימי במהותו, למקום הרבה יותר אופטימי. מקום של עצב אבל גם של חיוניות עצומה, של דלות אך גם של עושר תרבותי רב והתחושות האלה נכנסו להן מבלי משים לתוך המוסיקה.
שירו של נתן אלתרמן "צרור הצפרנים ב'" ממנו בחרתי משפטים ספורים, מתכתב עם שירו של רועי. אצל אלתרמן הערב רד והכל נדם. אצל רועי בסוף הלילה יש גם דממה ועבורי גם התחלת היום החדש. בשירו של אלתרמן ישנה האישה הניצבת מרחוק ובשירו של רועי איש ואשה בלתי מזוהה. וכך גם תל- אביב בשבילי היא עיר דווקא מאד רומנטית מחד ולעיתים אנונימית ומלאת בדידות מאידך.
אפשר לומר כל זאת אולי על כל עיר גדולה והצלילים מספרים סיפור שכל מאזין ימצא אולי בתוך עצמו ובכל זאת זו העיר שבה אני חיה והיא זו שהיוותה באופן ברור את מקור ההשראה ליצירה הזו.
אפשר למצוא במוסיקה מעברים חדים ופתאומיים של אוירה ומצבי רוח, מעברים חדים של קצבים שונים ובכלל הרבה קצב, אולי אפילו קוצר נשימה. כל זאת אני מוצאת בתל אביב שכל סטייה קלה מרחוב לרחוב משנה אוירה לעתים באופן חד ופתאומי ושקצב החיים בה הוא באמת ללא הפסקה.
לא אוכל לומר שניסיתי לצייר בצלילים את הרחובות ואת המראות אלא כל זה מהווה איזשהו מקור השראה כללי ובלתי ברור. בדיעבד, כשסיימתי לכתוב את היצירה, יכולתי להבין ולהסביר לעצמי מדוע עשיתי כך וכך.
ביצירה שילבתי קטע המנוגן בדרבוקות על ידי קבוצה מתוך בית השאנטי בתל-אביב. החיבור עם בית השאנטי היה רעיון של אירית רוב-לוי האחראית על תכנית "מפתח" בפילהרמונית ועל כך אני מודה לה מאד. הנערים והנערות הצעירים האלה שגורל חייהם לעיתים לא קל, יישבו על בימת היכל התרבות לראשונה בחייהם. רוב הסיכויים שאיש מהם מעולם לא היה בקונצרט "קלאסי". דווקא החיבור הזה הצית את דמיוני והתחבר לי כל כך יפה לטקסט של רועי. הניגוד בינם, הקצבים שלהם ובין נגני הפילהרמונית, כך אני מקווה, יביא למוסיקה עוד פן אולי פראי יותר שלנו, המוסיקאים "הקלסיים", לעיתים קשה להגיע אליו באופן טבעי.
אני מודה לרועי "צ'יקי ארד" על הנדיבות והפתיחות, ליעל רונן שהפנתה אותי אליו, לנעם שריף בן זוגי על עזרתו ועצתו הטובה ובראש ובראשונה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולמאסטרו זובין מהטה על האמון שנתנו בי.
אלה מילך-שריף מאי 2009
|