|
בבואי לכתוב דברים על היצירה הזו שממש בימים אלה סיימתי כתיבתה, אולי בפעם הראשונה בחיי אני מוצאת עצמי חסרת יכולת לבטא במלים את תחושתי לגבי מה שטמון במוסיקה הזו.
כתיבת היצירה אירעה בתקופה שהיא מן הקשות בחיי מן הבחינה האישית כאשר מחלתה הקשה של אמי, היחידה שעוד נותרה ממשפחתי הקרובה, מלווה אותי לכל אורך הכתיבה.
באופן שלא יכולתי להתנגד לו, קיבל הקונצ'רטו הזה אופי של יצירה אוטוביוגרפית למן ההתחלה ועד הסוף. למעשה, בצורה מסויימת, היא חובקת את חיי למן הילדות ועד לרגעים אלה. אלה כמובן דברים מאד אישיים ולחלוטין לא תכניים. איני יודעת אם ניתן להבחין בכך אבל כאשר אני מתבוננת בתוצאה, ברור לי שהמוסיקה הזו משקפת באופן ברור מאד עבורי תקופות מסויימות בחיי.
הפרק הראשון הרבה יותר אופטימי, אפילו נאיבי וילדותי משהו. יש בו רמזים סמויים ליצירות או סגנונות שמשכו אותי והשפיעו עלי בתקופות מוקדמות שלי. הפרק השני הוא מעין שיר תפילה פשוט שיכול גם כן להזכיר סגנון או סגנונות שקרובים מאד ללבי ומושכים אותי תדיר. הוא כתוב לכלי המיתר והפסנתר בלבד.
הפרק השלישי הארוך מכולם מהווה את מרכז היצירה. הוא כולל בתוכו את שני הפרקים הראשונים אבל בפירוש מביא אותי כיוצרת וכאדם למי שאני היום, ממש בימים אלה. זהו פרק טראגי לדעתי, עד כדי כך שנוצרה בי הכמיהה לכתוב פרק קצר נוסף, מעין אפילוג, שיסיים את היצירה באופי אחר, עם קצת "אור בקצה המנהרה". למעשה ברגעים אלה עוד איני יודעת אם האפילוג הזה יוולד או לא. ההתלבטות הזו מלווה אותי מאז תחילת כתיבת היצירה ויתכן שתישאר כהתלבטות בתוכי.
היצירה, שהוזמנה ע"י המנצח דורון סלומון והסימפונייטה ב"ש, נכתבה למעשה ביוזמתה של הפסנתרנית מיכל טל שפנתה אלי לפני זמן וביקשה שאכתוב עבורה קונצ'רטו וזו תוצאת המפגש בינינו.
אלה מילך-שריף, ספטמבר 2008
|
