|
» לראש הדף
פתיחה תזמורתית
תמונה 1
ארכיון הזכרונות האנושי 2099.
לימה:
ילדה, ילדה ועכברוש. עכברוש וילדה, ילדה ועכברוש, ילדה ועכברוש.
סיפור עתיק שעובר מדור לדור.
אני לימה אנרגלי
K-005275-149
לימה, לימה, לימה.
פורצת לתוך חלומך, סטש, בלילה הזה - 31 בדצמבר ,2099 , תֵשַע, סטש! סטש!- ומערה לשבב הזיכרון שלך, לשבב הזיכרון שלך, את ילדה ועכברוש, ילדה ועכברוש.
סטש:
ילדה ועכברוש? לא! לא!!!
לימה:
אין לי ברירה, סטש, אלא לפרוץ לתוך החולמן שלך. לפני שהסיפור העתיק ישקע לאבדון. גיליתי את המקור. וביום החמישי ברא אלוהים, ברא אלוהים את ---
סטש:
זיכרון הבלהות הזה על גורת אדם וגור עכברושים, לא שייך לי! צאי מהחלום שלי, לימה! צאי, לימה!
לימה:
מצאתי את הבור. אני יורדת אליו, ואתה תרד איתי. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.
סטש:
וביום המחרת הוא ברא את האדם. וירא אלוהים כי רע. את לא תצליחי לכפות עלי, את לא תצליחי לכפות עלי, סיוט לא לי, סיוט! סיוט!
לימה:
הילדה שהייתה - הייתה. הבור שהיה - היה. העכברוש שהיה - הוא שיהיה. זה החושך, זה החושך, אין אחר!
» לראש הדף
תמונה 2
בית בת"א. 31 בדצבמר 1999.
סבתא ונכדתה יושבות יחד. הנכדה מתכוננת לכתוב עבודת שורשים לביה"ס במחברתה. על עטיפת המחברת יש ציור של המלאך רפאל.
סבתא:
הייתי ילדה, ילדה שלהם. אבא ואמא. אמא ואבא. אהבתי אותם.
לימה לסבתא:
לא! לא! אסור להתחיל ככה סיפור. כך יבוא הקץ עוד לפני ההתחלה.
סטש לסבתא:
את מסכנת את עצמך וגם את הנכדה. למה, למה לזכור?
סבתא פונה שוב אל הנכדה:
הייתי ילדה. לא בחרתי להיוולד.
מה את רוצה לדעת?
למה דווקא עכשיו? עכשיו?
נכדה:
אני ילדה גדולה. אנחנו דור אחר. שום דבר לא מוסתר יותר. את הזוועות הכי איומות רואים בשידור חי, בתוכניות בידור. מטוסים מתרסקים, תוכניות בידור. ואוטובוסים מתפוצצים, תוכניות בידור. ובני אדם כורתים זה לזה את הראש. מה את כבר יכולה לגלות לי שאני לא יודעת? אני ילדה גדולה.
לימה לסטש:
היא ילדה גדולה. היא ילדה גדולה.
סטש לסבתא:
למה לא לבחור בשכחה? שינה מתוקה, נקייה מחלומות, או מסיוטים.
סבתא לנכדה:
הייתה לי אמא.
היה לי אבא.
לא תסתפקי בזה?
אהבתי ואיבדתי. אהבתי ואיבדתי.
זה הסוף. גם ההתחלה.
נכדה:
סבתא, ספרי לי. ספרי לי, בבקשה, מה שאת זוכרת.
סבתא:
איבדתי. איבדתי הכול. לא הכול. כמעט הכול.
נכדה:
אפילו הבאתי מחברת לרשום. תראי, על העטיפה, איזה מלאך מתוק. כנפיים צבעוניות, והוא נושא את עיניו למעלה. סבתא, סבתא, את מאמינה בנסים?
סבתא:
לא. (לעצמה) אהבתי ואיבדתי.
נכדה:
אבל את ניצלת.
סבתא:
שואה קטנה. אהבתי ואיבדתי. איבדתי ואהבתי.
נכדה:
אני ילדה גדולה. ילדה גדולה.
» לראש הדף
תמונה 3
לימה:
החולמן שלך, החולמן שלך פרוץ עכשיו, סטש. החולמן שלך פרוץ עכשיו, סטש. אני שותלת בשבב שלך את השבוע, שבוע שאחרי הבריאה.
וביום הראשון הבא התייצבו בעלי החיים בפני הבורא וביקשו, ביקשו אף הם תכונות של אדם. נעתר הבורא לתחנוניהם והעניק להם את הבכי, את הבכי. הצבה בוכה כשהיא מטילה, מטילה ביצים על חוף שומם בליל קיץ, והכלבים והחתולים בוכים אחרי ההזדווגות, אבל כל החיות, כל החיות בוכות, בוכות בלי דמעות.
סטש:
בכי, מה זה בכי? בכי?
לימה:
אני אלמד אותך.
סטש:
בכי? בכי?
לימה:
רד איתי אל הבור, סטש.
סטש:
סיוט! סיוט! סיוט!
לימה:
רד איתי אל הבור, סטש.
עיר גדולה, בחורף שלג כבד. הנהר קפא.
סבתא:
עיר גדולה. בחורף שלג כבד. הנהר קפא. מתנה ליום ההולדת קיבלתי מחליקיים. מי אחז בידי שלא אפול? אבא? אמא? אולי המשרתת.
נכדה:
משרתת. איזו התחלה מבטיחה.
סבתא:
אני צרחתי. בעטתי. שברתי דברים.
למה אתם מוסרים אותי לאנשים שאני לא מכירה? אני ילדה טובה. אז למה אתם מגרשים אותי מהבית?
אתם אבא ואמא רעים. בסוף הכיתי אותם. עכשיו אני באמת ילדה רעה.
נכדה:
פתיחה איומה לא תמיד מבשרת על סוף גרוע.
סבתא:
אני לא נכנעתי. סירבתי לארוז. גם לא את הבובה שלי עם הצמות.
אמא אמרה: זה רק לטובתך, ואבא אמר: זה רק לזמן קצר.
שקרים של מבוגרים.
נכדה:
שקרים של מבוגרים?
שתיהן שרות "שקרים של מבוגרים", כל אחת ופרשנותה שלה.
סבתא:
כל הלילה בכיתי. הדמעות האחרונות שלי. אמא התיישבה ליד המיטה, ניסתה לאחוז בידי. דחפתי אותה.
מה זה "יהודייה"?
אם זה כל-כך נורא להיות יהודי, למה עשיתם אותי כזאת?
את השיער שטפה המשרתת במי חמצן.
זה כדי שלא תראי יהודייה מדי, הם אמרו.
אם יש יותר מדי יהודייה - יש גם פחות מדי יהודייה.
נכדה:
אם יש יותר מדי יהודייה - יש גם פחות מדי יהודייה?
(חוזרת על השורה של הסבתא, אך בסימן שאלה)
סבתא:
אם להיות יהודי זה דבר נורא, אז להיות ילדה, ילדה יהודייה, זה הדבר הכי נורא בעולם.
נכדה:
אם להיות יהודי זה דבר נורא, אז להיות ילדה יהודייה, זה הדבר הכי נורא בעולם?
(חוזרת על השורה של הסבתא בשאלה)
סבתא:
אמא סובבה לי את הגב. לא אמרה מילה, לא אמרה, לא נגעה, סובבה.
לא לקחתי. את הבובה לא לקחתי. לא לקחתי. צמות שחורות, צמות שחורות.
נכדה:
בובה יהודייה.
סבתא:
תבואו? תבואו? תבואו לקחת אותי בחזרה?
והם הבטיחו.
לימה:
הם, הם הבטיחו. הם, הם הבטיחו.
סטש:
הם תמיד מבטיחים.
לימה:
הם הבטיחו.
סטש:
הם תמיד מבטיחים.
לימה:
הם הבטיחו.
לימה:
כל, כל בעלי החיים היו מרוצים. מרוצים. הבכי התאים להם. ורק העכברוש, העכברוש לא הסתפק במה שנתן הבורא ולא חשב, לא חשב על מה שהבורא לוקח. העכברוש לא רצה לבכות, ובחוצפתו כי רבה התייצב לבדו בפני הבורא ודרש, דרש דווקא לצחוק.
» לראש הדף
תמונה 4
פולין. 1943-1945. כפר קטן.
המקהלה מופיעה מתוך האפלה.
מקהלה:
אמא אבא משרתת וילדה
ביחד ארבעה
המשרתת הסתלקה
אבא לא בא
אמא נעלמה
אני לבד, עמוק
עמוק באדמה.
איכרה:
ישר לתוך הבור, פה תישארי, חוטאת!
מקהלה:
סוף, אני מאוד רוצה למות
איך עושים שאני אמות
זה לא מספיק לרצות למות
סטש:
סלקי ממני, סלקי ממני את הסיפור הזה. החולמן שלי, החולמן שלי מתפרק ---מתפרק--- הכול הולך, הכול הולך, הכול הולך, הולך וכבה, הולך וכבה, הולך וכבה, הולך וכבה.
לימה:
אבל העכברוש התעקש דווקא לצחוק.
סבתא:
הייתי בחושך. עיסה של זמן. לא יודעת מתי זה התחיל ומתי נגמר. לחושך יש אפילו טעם. וכשהאור יֵרד סופית, אולי אני אלמד אותך להרגיש.
נכדה:
(לעצמה) אולי, להרגיש חושך. אני לא בטוחה שאני רוצה.
מקהלה:
אחת שתיים שלוש
ילדה ועכברוש ---
סבתא:
הוא גישש לעברי, קודם רחרח, אחר-כך נשך.
אני לא צעקתי, כי אני היא זו שהפרה את הסדר שלו.
אחר-כך התרגלנו.
אני ליטפתי והוא השמין.
נצנוץ עיניו היה האור היחיד.
קראתי לו סטש.
מקהלה:
סטש ---
סטש ---
סטש ---
סטש ---
סטש אוטם את אוזניו. לחילופין מכבה את האור שלו בסירובו לשמוע.
נכדה:
עכברוש!
סבתא:
הוא היה אתי.
נכדה:
חיה דוחה, הכי מגעילה שיש. איזה סיוט לחיות עם עכברוש.
לבלות איתו ימים ולילות. אני לא הייתי מחזיקה מעמד.
לימה:
הבורא אמר לעכברוש, הרי נתתי לך שיניים לנשוך וטפרים לשרוט, וגם נתתי לך חוש שמיעה וחוש ריח, ואתה יצור כפוי טובה, דורש עוד ועוד ועוד.
סטש ללימה:
אבל העכברוש היה עקשן גדול, בדיוק כמו הבורא, והוא אמר בצדק "מגיע לי" ו"אני רוצה". מתי תביני שהעכברוש קיבל בטעות מנת יתר, מנת יתר של תכונות אנושיות?
» לראש הדף
תמונה 5
מקהלה:
הכינים חופשיות
יוצאות לטיול
מן השיער
אל המצח
ולכל הפרצוף
אני שוכבת
כאילו לא חושבת
על הגוף
כינים על הפנים
זה ליטוף.
סבתא:
גם את הקולות שהגיעו מעל לאדמה למדתי לזהות. געיות ונהמות. הדי דריכת הפרות. קרקור הצפרדעים באגם רחוק. האיכר והאיכרה עובדים בשדה.
נכדה:
היו לאיכרים בנים?
את שיחקת איתם?
את שיחקת איתם, לא?
מקהלה:
למעלה איכרים
עוד יותר למעלה ציפורים
הכי למעלה הורים
למטה יהודים
עוד יותר למטה ילדים
הכי למטה
ילדים של יהודים.
איכר:
(לאיכרה) מי היה צריך את הצרה הזאת. טיפשה שכמותך. במחיר כזה זול.
יזוס מריה, היהודייה הקטנה מסכנת את כולנו.
איכרה:
עד שלא תדעי, לא תעלי!
איכר:
היינו צריכים לדרוש יותר. כמה שאת עולה לנו.
סבתא (לנכדה):
מה הייתי צריכה לדעת, עוד לא הבנתי.
איכרה:
תתפללי שהכסף יגיע.
Ave Maria
Gratia plena
Dominus tecum Benedicta tu
In muleribus, et benedictus, fructus ventris tui, Jesus.
Sancta Maria Mater Dei
Ora pronobis Peccatoribus
Nunc et in ora mortis nostrae
Amen.
(מריה הקדושה, מלאת ההוד, האל איתך. מבורכת את ומבורך פרי בטנך. מריה הקדושה, אם האלוהים, התפללי עבורנו החוטאים, כעת ובשעת מותנו, אמן.)
מקהלה חוזרת על 'אווה מריה' יחד עם האיכרה. לשירה מצטרפת גם הסבתא.
איכר:
די, נמאס לי. אני מסגיר אותה, וסוף, סוף לסיפור הזה.
סטש (חוזר):
סוף! סוף! די נמאס לי. נמאס לי. וסוף לסיפור הזה.
לימה:
גם לבורא נמאס, והוא רצה להיפטר מהעכברוש ולכן הבטיח לו, עד שלא תשמע קול צחוק לצידך מתחת לאדמה, גם אתה לא תצחק. ואז סילק הבורא את החיה התת-קרקעית מהשמיים וחשב שלעכברושים יש זיכרון קצר.
אבל העכברוש זכר, והוא חיפש את הצחוק בבור, אבל מצא רק מתים, רק מתים והם לא צחקו. והעכברוש קילל את הבורא שרימה אותו.
סטש:
וכל העכברושים הבאים אמרו זה לזה שאלוהים מבטיח אבל לא מקיים, והם התחילו לחפש אלוהים אחר, אבל לא מצאו עוד אחד. לא מצאו, לא מצאו עוד אחד.
לימה:
עד שירדה הילדה לבור. והעכברוש התמלא תקווה, תקווה.
והוא היה בטוח שהיצור שירד בעקבותיה לבור יגשים, יגשים את ההבטחה, אבל זו לא הייתה חיה, אלא יצור בעל צלם אדם, והוא לא הצחיק אותה.
מקהלה:
למה תפוחי-אדמה?
ילדת הבור:
ככה.
מקהלה:
למה כינים?
ילדת הבור:
ככה.
מקהלה:
למה חושך?
ילדת הבור:
ככה.
מקהלה:
ולמה הסטפן?
לימה:
צעדיו של בן האיכרים. הסטפן יורד, מתקרב.
סבתא:
אווה מריה גרציה פלנה, הלוואי שימעד ויתרסק.
לימה:
וירא אלוהים כי ---
מקהלה:
טוב שאתה עכברוש
ולא עכברושה.
טוב שאתה חיה איש
ולא חיה אשה.
כי רק עכבר-איש
יכול לצאת מכאן
וכל עכבר-אשה
היא טרף לַסטפן.
3 בנות מהמקהלה:
לעולם לא יהיה לי קר
כי אני עטופה בעפר
תמיד יהיה לי חם, תמיד יהיה לי חם
כי אני, כי אני מתכסה בדם.
3 בנות אחרות מהמקהלה:
לעולם לא יהיה לי קר
כי אני עטופה בעפר
תמיד יהיה לי חם, תמיד יהיה לי חם
כי אני, כי אני מתכסה בדם.
לימה:
הילדה שהייתה- הייתה
הבור שהיה-היה
העכברוש שהיה- הוא שיהיה
זה החושך, זה החושך, אין אחר.
נכדה:
זה לא הסיפור, זה לא הסיפור שרציתי.
סטש:
אף אחד לא רוצה את הסיפור הזה.
לימה (עונה):
אף אחד לא רוצה את הסיפור הזה.
סבתא:
זה לא, זה לא תלוי בנו.
נכדה וסטש:
אבל אני לא רוצה, לא רוצה את הסיפור הזה.
סבתא ולימה:
אין אחר.
מקהלה:
אין אחר.
אין אחר.
אין אחר.
אין אחר.
לימה:
הילדה שהייתה, הבור שהיה, העכברוש שהיה...
איכר:
סטפן!
איכרה:
סטפצ'ו, סטפנל.
איכר:
סטפן, מה אתה מחפש שם למטה?
איכר ואיכרה:
סטפן, סטפן איפה אתה?
מקהלה:
יש לי בחוץ בור גדול
ויש לי בפנים בור קטן
הבור הגדול הוא שלי
והבור, והבור הקטן של סטפן.
של סטפן, של סטפן.
נכדה:
די, סבתא!
סטש (במקביל או כהד):
די, לימה!
סבתא ולימה:
עכשיו, עכשיו כבר מאוחר מדי.
לימה:
העכברוש בבור לא איבד את תקוותו שיום אחד גורת האדם תצחק.
והוא ניסה בכל דרך להצחיק ---
סבתא:
אולי השמש לא עולה
הלילה לא יורד
אולי מחוץ לבור
עולם שלם עומד
החושך לא שחור
השמש לא שוקעת
ורק אני עוד פה
ולא יודעת.
נכדה:
סבתא, סבתא, מה זה סטש?
סבתא ולימה:
סטש ---
נכדה:
כמה זמן זה נמשך?
לימה:
כמה זמן זה נמשך?
סבתא ומקהלה:
אולי השמש לא עולה
הלילה לא יורד
אולי מחוץ לבור
עולם שלם עומד
החושך לא שחור
השמש לא שוקעת
ורק אני עוד פה
ולא יודעת.
» לראש הדף
תמונה 6
איכר:
היא מסכנת את כולנו. נמסור אותה לאדוננו הכומר והוא כבר יידע מה לעשות בה.
איכרה (לילדה בתוך הבור):
אתם היהודים תופסים את כל המקומות בגן-עדן. בגן-עדן. בגללכם נצטרך כולנו ללכת לגיהינום.
האיכר צוחק.
איכר:
אווה מריה אומרת לישו, זוז הצידה בן, יותר מדי ילדים יהודים יוצאים, יוצאים, יוצאים, יוצאים, יוצאים מהחורים וצריך לפנות להם מקום. חה חה חה חה. אמן.
איכרה מעלה את ילדת הבור. ילדת הבור מכסה את עיניה מסנוורת מהאור, צונחת בלי תנועה.
איכר:
איזה ריח נורא. קודם תטבילי אותה.
איכרה (לילדה):
תצטלבי. את כל-כך מסריחה. אפילו ישו יסתום את האף. תבקשי מחילה. את כל-כך מסריחה, כל-כך מסריחה.
נכדה:
איך היא עלתה פתאום?
סבתא:
הופיע איזה מלאך שחור.
נכדה:
מלאך?? כמו במחברת? סבתא, סבתא את הרי לא מאמינה בנסים?
איכר:
נמסור אותה לאבא סטניסלב והוא ישחט אותה.
» לראש הדף
תמונה 7
כנסייה: מיסה חגיגית, מוסיקה כנסייתית. שירת מקהלה. האיכר והאיכרה עומדים לפני הכומר עם ילדת הבור. היא חסרת הכרה ותנועה.
מקהלה:
Vidi aquam egredientem de templo,
A latere dextro
Alleluia.
Et omnes ad quos penevit aqua ista salvi factci sunt,
Et dicent:
Alleluia, Alleluia.
(ראיתי מים יוצאים מהמקדש, מצד ימין, הללויה. וכל אלה שהמים נגעו בהם ניצלו. והם יאמרו: הללויה, הללויה.)
כומר:
In nominee Patris, et Filii, et Spiritus Sancti
(בשם האב, הבן ורוח הקודש)
מקהלה, איכר ואיכרה:
אמן.
כומר:
Confiteor Deo omnipotenti
Mea culpa, mea culpa, mea maxima culpa.
(מודה אני לפניך, אדון עולם כל יכול. חטאתי, חטאתי, חטאתי בכל.)
מקהלה, איכר ואיכרה:
Mea culpa, mea culpa, mea maxima culpa.
מקהלה:
Misereatur tui omnipotens Deus,
Et dismissis peccatis tuis,
Perducat ad vitam aeternam. Amen.
(האל הכול יכול ירחם עליך, יסלח לך על חטאיך וייתן לך חיי נצח. אמן.)
כומר:
Kyrie eleison.
(אדוני, רחם)
מקהלה, איכר ואיכרה ולימה:
Kyrie eleison.
כומר:
Christe eleison.
(ישו, רחם)
מקהלה, איכר ואיכרה ולימה:
Christe eleison.
מקהלה:
Agnus Dei, qui tollis peccata mundi.
(שה האלוהים, המסלק את חטאי העולם)
איכרה:
זה אדוננו הכומר, תנשקי לו את היד. תתוודי, חוטאת קטנה.
מקהלה (שרה "תפילה"):
כשסטפן הקדוש
היה קטנטן
חטף אותו ממיטתו
אדון שטן
(חוזר 3 פעמים)
במקום תינוק מצאו הוריו
מפלצת איומה
הילד-מותק שלהם
נבלע באדמה.
לסטפן הראשון ההוא
אני קוראת לחזור
לצוד את האדון-שטן
מתוך מיטת הבור.
כי אילו סטפן הקדוש
אהב עכברושים
היה מוריד מהשמים
עוד הרבה קדושים.
כשסטפן הקדוש
היה קטנטן
חטף אותו ממיטתו
אדון שטן.
כשסטפן הקדוש
היה קטנטן ---
כומר: (קוטע את שירת המקהלה)
(לאיכרה) איכרה, תני לי את הילדה, ואני כבר אדע מה לעשות בה.
איכרה:
תיזהר אדוננו הכומר.
אבא סטניסלב, היא תטמא את בית האלוהים, חוטאת קטנה.
כומר:
אני אשלם.
איכרה:
אלמלא סטפן היינו מסגירים אותה מזמן. ילד טוב, סטפן. יודע להעריך.
אבל עכשיו הגרמנים מציעים עשרת אלפים תמורת יהודי. אפשר לשפץ את גג הכנסייה, שלא ידלוף בחורף.
כומר:
איכרה, (מוציא פמוט זהב) תני לי את הילדה.
איכרה:
תשחט את היהודייה הקטנה ותנקום את דם המושיע. אבל הישמר, אבא סטניסלב, כשאתה מחזיק בסכין, שלא תדביק אותך, החוטאת הקטנה. עוד מעט נערוך מיסה חגיגית לכבודו של עולם נקי מיהודים.
איכרה+ מקהלה:
Ave Maria
Gratia plena
Dominus tecum Benedicta tu
Et benedictus Fructus ventris tui.
Sancta Maria Mater Dei
Ora pro nobis Peccatoribus
Nunc et in Hora mortis nostrae
Amen.
» לראש הדף
תמונה 8
סטש:
מה היא תזכור מחוץ לבור?
איך היא שרדה?
מוטב מוות, מחיים עם זיכרון כזה.
העכברוש ההוא ---
הילדה ההיא ---
הסטפן ---
החולמן שלי, החולמן שלי נשבר. החולמן שלי נשבר.
לעולם לא אוכל לחלום יותר, לימה. לימה, מה עוללת לי?
לימה:
סטש, סטש, אני הזוכרת שלך
במו ידי אני עוקרת את השבב שתל שלי
K-005275-149
סטש, סטש.
בתוך הבור ---
אני אזכור, עכשיו אתה לא תשכח
בחושך, שם בחושך, לא תשכח...
הכומר כורע על ברכיו בפני ילדת הבור הדוממת וחסרת ההכרה.
הכומר:
אל תברך אותי אבי, כי חטאתי. אל תמחל לי, אל תמחל לי. הייתי עבדך הנאמן כל חיי, אך כעת, כעת אני נוטש אותך, נוטש אותך ומתמסר לחטא הייאוש. אל תסלח לי, אבי. לא אוכל למלא את השליחות, ואין בי אמונה. מחל לילדה הזו שאין לה שֵם, חבק אותה, הענק לה ישועה.
איזה יום חדש נכון לילדה שכולה לילה?
אתה בחרתני. אדם נולד מואר אל עולמך ואילו בני אדם אחרים שופכים לתוכו חושך.
Confiteor Deo omnipotenti
Mea culpa, mea culpa, mea maxima culpa.
אם אינך אוהב את ברואיך, כיצד אתה מעז לתבוע מאיתנו לאהוב איש את רעהו?
עולם שבו צריך להחביא ילדים, חייבים להחריב מהיסוד ולהתחיל מבראשית.
מבראשית.
תוך כדי האַריָה, הכומר מקשקש בזנבו המדומה. מתחזה לעכברוש. הילדה ניעורה לחיים.
ילדת הבור:
אני נותנת לך את השם
קודם עכברוש סתם
אחר כך החיה שלי
אחר כך שם של ממש
כמו סטניסלב או סטש. או סטש.
הכומר (מחבק את הילדה):
אל תברך אותי אבי, כי חטאתי. אל תמחל לי.
ילדה ---
מעולם לא החזקתי בזרועותיי.
» לראש הדף
תמונה 9
ילדת הבור:
לא רוצה יותר להיות יהודייה.
כומר:
גם ישו היה יהודי.
ילדת הבור:
ובגלל זה הרגו אותו?
כומר:
בראשית ברא אבינו שבשמיים....אבינו שבשמיים.
ילדת הבור:
(נסערת) סטש, סטש, תבטיח לי שהוא לא יהודי.
כומר:
ילדה שלי, בשום מקום לא נאמר שאלוהים ברא את הצחוק.
ילדת הבור:
אז מי ברא אותו?
כומר:
הצחוק הוא הנס. נוצר באורח פלא, מבלי שלבורא הייתה יד בדבר.
ילדת הבור:
מה זה נס?
כומר:
משהו נדיר, שלא קרה אף פעם.
ילדת הבור:
מי עושה נס?
כומר:
אלוהים.
ילדת הבור:
ומי זה אלוהים?
כומר:
אבינו. אבינו.
ילדת הבור:
ואיפה הוא?
כומר:
בשמים.
ילדת הבור:
השמים – זה למעלה או למטה?
כומר:
לא יודע.
ילדת הבור:
מתי הוא עושה את הנס?
כומר:
ילדה שלי, ראה אלוהים כי טוב והשאיר את העולם הפגום על כנו, מפני שכל פעם שאנחנו צוחקים, אנחנו מזכירים לו שם למעלה את נוכחותנו כאן למטה, ומתקנים את מה שהוא עצמו קלקל.
ילדת הבור:
תלמד אותי לצחוק, סטש. תלמד אותי לצחוק.
כומר:
בלי הצחוק שלנו, היה אלוהים בעצמו כלא היה.
הילדה פוערת פיה, אבל הצחוק מסרב לצאת.
הכומר:
אל תברך אותי אבי, כי חטאתי. אל תמחל לי. כעת, כעת אני נוטש אותך, ומתמסר לילדה. זעקות השבר שלה. כל הלילה התחננה שלא אשיב אותה לבני עמה. לא יהיה לי יום, לא יהיה לי לילה.
אמי, אמי למה עזבתיני?
צועקים כל הילדים בלי שֵם.
ילדת הבור (מתחננת לכומר):
אמא, אמא, אמא למה עזבתיני?
כומר:
מחל לילדה הזו שאין לה שֵם. חבק אותה והיא תלמד אותך לצחוק.
ויהי ערב ויהי בוקר ---
כומר:
ואולי ביום מן הימים יקרה הנס ואת תמצאי את הכוח לזכור אותי. אני אעלה מהתוהו והבוהו, אשמוט את זנבי ואצחק אלייך. מחלי לי בתי, ברכי אותי כי חטאתי.
» לראש הדף
תמונה 10
נכדה:
סבתא, להדליק את האור?
סבתא:
עוד לא.
נכדה:
אבל כמעט חושך.
סבתא:
כמעט.
הסבתא קמה לפתע ממקומה.
נכדה:
איפה את? לא רואה אותך. תני לי יד... חבקי אותי. סבתא, סבתא, את צוחקת.
הסבתא מחבקת את הנכדה והן יוצאות.
לימה וסטש צופים בסבתא ובנכדתה החבוקות.
סוֹף
|
